אחרי העיקול בו יורד רחוב אלנבי אל הים, סמוך לצומת הרחובות בן-יהודה והכובשים, לא הרחק מכיכר הרברט סמואל - שלרגליה התנוסס הקזינו האנגלי בשנות השלושים, ומול קולנוע מוגרבי המיתולוגי - מרכז הבילוי והמפגש של שנות הארבעים והחמישים, שוכנת עד היום הצלמניה "פרי-אור", שבה פעל וממנה יצא ובא רודי ויסנשטין, מאז הוקמה על ידו בראשית שנות הארבעים ועד למותו ב-1992.

מיקומה של הצלמניה בלב העיר איפשר לוויסנשטין גיחה מהירה אל מוקדי ההתרחשויות, התווה את מרחב שיטוטיו בעתות השראה לצורכי תיעוד סביבתי, ושימש היטב את הסטודיו לצילום שהפעיל לצורכי פרנסה. במתכונתה הנוכחית פועלת הצלמניה כארכיון פרטי אותו מנהלת אלמנת הצלם, הגברת מרים ויסנשטין, לצד שירותי צילום שונים אותם היא מספקת ללקוחות מזדמנים.

הצלמניה של ויסנשטין נותרה כאי בלב העסקים שצצו עם השנים בסביבתה. חלון הראווה הישן מעורר את סקרנותם של עוברים ושבים, העוצרים בהשתאות לנוכח תצוגת הדיוקנאות בשחור/לבן, בהם דמויות מוכרות מתולדות היישוב, אמנים, אנשי שם, ופה ושם "טיפוסים" - מינוח רווח בשנים ההן בקרב צלמי המקום, שסיווג קלסתרים מצולמים על פי מוצאם או עיסוקם, עוד הרבה לפני שהצילום הישראלי עסק במודע בבעיות זהות לשמן. שם בחלון, וגם בתוך בית העסק העמוס תצלומים, מגירות תשלילים וקלסרי ארכיון, עמד הזמן מלכת. העיצוב של שנות הארבעים לא התחדש עם חלוף האופנות, והמקום הפך לאשנב הצצה אל תקופה שעברה מן העולם. במגרות הארכיון עליו טורחת מרים ללא לאות, מקופל מפעל חייו של רודי ויסנשטין: מעל רבע מיליון נגטיבים, שהפכו ברבות השנים למסמך היסטורי, לסיפור חיים ולשיעור מאלף בתולדות הצילום המקומי.

שמעון רודולף ויסנשטין נולד ב-17 בפברואר, 1910, בעיר איגלאו, בחבל מורביה אשר בצ'כוסלובקיה. אביו ריכארד, בעל מפעל לייצור קופסאות קרטון, היה חובב צילום. בבעלותו הייתה מעבדה בה עשה רודי את צעדיו הראשונים כשוחר צילום צעיר, לאחר שקיבל מאביו בגיל שמונה מצלמת עץ מסוג Tuchlauben 9, שהומצאה על ידי מול ונרכשה עוד ב-1890. אמו אמה ניגנה בפסנתר, וממנה ספג את אהבתו הגדולה למוזיקה שליוותה אותו כל חייו. הוא גדל בבית ציוני, חדור תרבות אירופית, שפת אמו הייתה גרמנית, ובנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער "בלאו-וייס" ("תכלת-לבן"). בבית הספר התיכון אליו נשלח בעיר ברגרייכנשטיין נחשף רודי לאנטישמיות שהלכה ופשתה באותה העת, ובעטיה עזב את אירופה בשעת הכרעה. ב-1928 התקבל לבית הספר הגבוה לגרפיקה בווינה, שם העמיק את השכלתו בתחומי הגרפיקה והדפוס, הכימיה, הצילום, הריטוש, האופטיקה והארכיבאות, וכן במקצועות הומניסטיים שכללו לימודי מוזיקה, פסיכולוגיה ופילוסופיה. ב-1931, לאחר תום לימודיו בווינה, התקבל לעבודה כצלם עיתונות בביטאון משרד החוץ הצ'כי בפראג, ובמקביל עבד במרכז האירופי לצילום שפעל בעיר, שם כבר נתן את דעתו לערך התיעוד הארכיוני, לאופן שימור התשלילים ולארגון ארכיון צילומי. בין השנים 1933-1934 שירת בצבא הצ'כוסלובקי. בשובו, אמור היה לנסוע לשוויץ על פי החלטת הוריו, שראו את עתידו בעסקי המלונאות. רודי לא שעה לתוכניות משפחתו, ובעקבות קשר שיצר בשנת 1935 עם דפוס "אמנות" בתל אביב, החליט לנסוע לארץ ישראל חרף התנגדותם של הוריו, שמנעו ממנו כל עזרה כספית שהייתה מובטחת לו אילמלא עמד על דעתו.

אחותו הלי, הבוגרת ממנו בשבע שנים, כבר שהתה מזה שנה בארץ. בינואר 1936 הגיע רודי לנמל יפו, בידו תעודת צלם עיתונות וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץ, שהה בו יום אחד והחליט לעזוב לתל אביב. בכספו המועט שכר דירה ברחוב דיזנגוף 200, ששימשה לו קורת גג ומעבדת צילום כאחת.

גורל משפחתו שנותרה מאחור הוכרע עם בוא המלחמה. אחיו תיאודור נפטר במחנה עבודה, אחותו ברטה נמלטה לצרפת והייתה פעילה בארגון ההגנה הצרפתי נגד הנאצים, אמו נפטרה במחנה טרייזנשטאט, ואביו ניצול השואה הגיע לארץ אחרי המלחמה, והוא בן 75.

1936 הייתה שנה אקטיבית וגדושת פעילות בחיי הצלם רודי ויסנשטין. זמן קצר לאחר שהגיע לתל אביב, פגש באקראי את מרים ארנשטין בנחלת בנימין. מרים עלתה לארץ עם משפחתה מצ'כיה ב-1921. אביה בנה את ביתם בכרם התימנים, שם גם הקים בית חרושת לקרח. ב-1930 נשלחה מרים לווינה, ללמוד בבית ספר למורים לחינוך גופני, ושבה לאחר שנה עם תעודת הוראה. שלוש שנים לאחר פגישתם נישאו מרים ורודי בטקס צנוע. מרים הייתה שותפתו לעסקי הצילום, אם שלושת ילדיו, נהגת פרטית לעת מצוא, ואסיסטנטית צמודה במשך 55 שנה. מאז מותו של רודי ועד עצם היום הזה היא ממשיכה בעמלנות סיזיפית את מפעל תיעוד הארכיון.

המציאות של אמצע שנות השלושים אליה נקלע ויסנשטין בעת שהגיע לתל אביב, תועדה על ידו בבולמוס יצירתי שהקביל לקצב ההתרחשויות במולדתו החדשה, והיוותה נדבך ראשון לארכיון שהלך ונבנה עם הזמן. בשנים אלו הורע המצב הכלכלי בארץ, העיתונים דיווחו על פוגרומים חוזרים ונשנים בפולין ועל רדיפות יהודים באירופה. דפוס "אמנות" ברחוב שיינקין פשט את הרגל, וכך נמוג סידור העבודה שהובטח לרודי עוד בחו"ל. השלטון הבריטי ניצב חוצץ בין היישוב היהודי שהיה חלוק בדעותיו ובעמדותיו כלפי ארץ ישראל והערבים, לבין הרוב הערבי בעת הזו, שדרש מהממשל הבריטי את הפסקת העלייה היהודית לפלסטין והעברת קרקעות לידי יהודים, ואת כינונם של מוסדות שלטון עצמי בעלי רוב ערבי. באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית ופרצה ההתקוממות הערבית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית המזוינת, שנמשכה ימים רבים. ביישוב היהודי בארץ וכן בקרב המוני היהודים בארצות המצוקה באירופה, הלכו וגברו חילוקי דעות חריפים בין הזרמים הציוניים למיניהם, בין מחייבי חלוקת הארץ לבין שולליה, בין ציונים לאנטי-ציונים, בין אנשי ארץ ישראל השלמה לבין אלו שדגלו בדו-לאומיות או בקנטוניזציה של האזור - אידיאולוגיות שקולן נשמע ברמה ככל שנחלש כוחו של המנדט הבריטי בפלשתינה.

במחצית השנייה של שנות השלושים כבר נתגלו סימנים ברורים של נטיות בורגניות שהשפיעו על ציבור הפועלים בארץ. העלייה הגדולה של שנות השלושים כללה לעתים גם מהגרים, פליטי אנטישמיות ונאציזם שנקלעו לארץ שלא ברצונם; אך גם בקרב העולים הציונים - והם היו רוב בעלייה החמישית - נראו סימנים של היעדר נכונות להסתגל לתנאיה של חברה וולונטרית ולקבל מרות פוליטית או אידיאולוגית של הקבוצה שהנהיגה את תנועת העבודה. בשנים אלו עלו לארץ רבבות בעלי הון ויזמים, טכנאים, פועלים מיומנים ו"אינטליגנציה עובדת". העלייה הייתה עירונית ברובה, והתרכזה בעיקר בשלוש הערים הגדולות. תל אביב צמחה במהירות והפכה לכרך שמנה כ-150 אלף נפש. ההתפתחות העירונית הייתה קשורה בהתפתחות התעשייה. מפעלים ותיקים גדלו והתרחבו, ולצידם נוסדו מפעלים חדשים לרוב. ההון המושקע בתעשייה וייצור החשמל עלה באופן ניכר בהשוואה לשנות העשרים. עלייתם של משכילים וסטודנטים העלתה את רמת ההוראה והמחקר באוניברסיטה בירושלים ובטכניון בחיפה. בתל אביב נוסדה התזמורת הפילהרמונית, ונתרבו הוצאות הספרים והעיתונים.

רודי ויסנשטין מעולם לא ראה בעצמו אמן – לא בשנות השלושים, בהן פרחו מגמות אוונגרדיות וגישות ניסיוניות נוסח מוהולי נאג', ולא לאחר העידן הפוסט-אידיאולוגי של שנות השבעים בארץ, בו ביקשו הצלמים להדגיש את ההיבט האישי בעשייתם ועסקו בהגדרת עצמם בזיקה לקהילת האמנים בכללותה. כמי שבא מהפוטו-ז'ורנליזם, ראה בעצמו ויסנשטין צלם עיתונות במובהק, תחום בו רכש ניסיון עוד בשנות עבודתו הראשונות בפראג. הוא היה צלם עצמאי שדאג לפרנסתו קודם לכל, ורצה להקים ארכיון. נסיבות הזמן והמקום סיפקו לו חומרי צילום מגוונים שהעסיקו אז את כלל הצלמים, רבים מהם יוצאי גרמניה ומזרח אירופה שהגיעו לארץ במהלך שנות השלושים, ביניהם כאלה שכבר היה להם ניסיון קודם בצילום עיתונאי, או בעלי השכלה אמנותית שהסבו את תחום עיסוקם לצילום בעיקר בגלל קשיי השפה החדשה. הרשימה הארוכה כללה צלמים כמשה רביב-וורוביצ'יק, הנס חיים פין, ולטר קריסטלר, נפתלי אבנון ואריך קומרינר, כולם חניכי הבאוהאוס; הלמר לרסקי, שהיה נשיא הכבוד של התאחדות הצלמים המקצועיים בארץ ישראל בתחילת שנות הארבעים וחזר לאירופה זמן קצר לפני הכרזת המדינה; ולטר צדק, שהקים את התאחדות הצלמים המקצועיים במטרה להגן ולקדם את האינטרסים המקצועיים של חבריה; זולטן קלוגר, שאף הוא עזב את הארץ בסוף שנות הארבעים; קורט זילמן, שהיה תקופת מה שותפו של ויסנשטין בצלמניה "פרי-אור"; טים וסוניה גידל, אפרם אילני, קורט טרייסט, יעקב רוזנר, לזר דינר, ועוד רבים אחרים שהצטרפו אל הצלמים הנוספים שכבר פעלו בארץ. הדרישה המוסדית לתיעוד המפעל הציוני, אינטנסיביות האירועים באותם הימים והיוזמה האישית של הצלמים הרבים, הניבו רישום מדויק של תמונת מצב קיומית, פוליטית, אידיאולוגית, חברתית ואמנותית כאחד, המהווה כר נרחב לחקר ההיסטוריה של הצילום המקומי.

רודי ויסנשטין החל לפעול בכל שדה אפשרי. הוא ליווה רפורטז'ות שנועדו לתעד אירועים חדשותיים מהארץ והופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על ידי הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו וכיו"ב, ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארצות הברית. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם יישובים חדשים שעלו על הקרקע (בין היתר את ייסודה של חניתה ב-1938, אותה צילם בשלושה מועדים שונים שציינו את תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את העלייה החמישית, ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת "רסקו", שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונהפכה בהמשך לחברת בנייה פרטית), מצעדים ותהלוכות, אירועי אמנות מכל תחומי היצירה, תעשייה, יריד המזרח, נופים אורבניים ופסטורליים, וכן נהג לרדת לחוף הים ולצלם את החיילים האוסטרליים שבילו במקום; מרים הייתה גובה את התשלום ומחלקת כרטיסי ביקור שבאמצעותם הופנו ל"סולג'ר שופ" (חנות "הכל לחייל"), שם יכלו להצטלם וגם לקנות מזכרות. החנות נמצאה במקום בו עומדת היום הצלמניה, וחלקה הקדמי שימש את תחנת המוניות דאז, "טקסי קשר". ב-1936 כבר היה ארכיונו של רודי גדוש בתצלומי רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, בתי קפה ובתי קולנוע, המוזיאון הראשון, סצנות רחוב, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של מאיר דיזנגוף שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, דיוקנאות של בעלי מקצוע שונים, הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותמונות מצב לרוב.

ויסנשטין צילם בקדחתנות, ולצד הצילום המגויס, הרווי בלהט ציוני ורומנטי - שכאמור היה מסממניה של אותה תקופה ואפיין את מרבית עמיתיו למקצוע - חיפש אחר כל ערוץ אפשרי לצורכי פרנסה. הוא עסק בצילום מקצועי עבור ארכיטקטים ידועים כמו אברהם יסקי, אריה שרון ודב כרמי, תיעד טקסים רשמיים בהזמנת ההסתדרות ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית, בעקבות תקרית שבה שיחק לידיו רוע מזלו של הצלם לזר דינר. ב-1936 הקים הכנר ברוניסלב הוברמן את התזמורת, שחבריה היו מוזיקאים יהודים שקיבץ מכל התזמורות של אירופה, אשר הגיעו לארץ בעקבות רדיפות אנטישמיות בארצות מוצאם, וכן נגנים מארצות הברית ודרום אמריקה. בחזרה הגנרלית של קונצרט הפתיחה, עליה ניצח ארתורו טוסקניני, הפעיל דינר פלאש שהבזיק בעיניו של המנצח הדגול, שהביע את מחאתו על ידי הפסקת החזרה והחרמת הפילם (לקראת סוף שנות השלושים כבר עסק דינר בעיקר בצילום ובימוי סרטים). ויסנשטין, חובב המוזיקה, צילם את החזרה לעצמו, ללא הבזקי פלאש. כל אותו הלילה עסק בפיתוח התמונות, שזכו לפרסום נרחב בעיתונות, וכך הפך לצלם הרשמי של הפילהרמונית, שאת הופעותיה תיעד במהלך ארבעים השנים הבאות. אירועים שונים מפעילותה הענפה של הפילהרמונית מופיעים בתצלומים שונים בתערוכה זו, ומציגים מפגשי תרבות פנים-עירוניים ואת יחסי הגומלין בין היישוב המקומי והעולם הגדול, לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה, ולאחריה.

אנקדוטה נוספת הכרוכה בתהפוכות הזמן ההוא קשורה בעיתון התעמולה של גבלס, אליו התגלגל תצלום של ויסנשטין מפתיחת נמל תל אביב ב-1938. התצלום, שיועד לסוכנות הידיעות ההולנדית, הוחרם על ידי הגרמנים, שניצלו אותו לצורכי תעמולה. הכיתוב לתמונה, בה נראים אנשים מתחבקים בטקס פתיחת הנמל, היה: "אדון כהן, גם אתה באת לפלשתינה כי בוערות לך סוליות הנעליים?".

בניין נמל תל אביב תועד במצלמתו של ויסנשטין על כל שלביו, וכן הקמתה של תחנת הכוח רדינג מצפון לשפך הירקון, על רקע הגמלים שהובילו חומרי בנייה לאתר בשל בעיות עבירות. לצד הנמל החדש ותחנת הכוח נפתח באותה שנה גם שדה התעופה, לימים "שדה דב", ביוזמתו של פנחס רוטנברג ובעידודו של ראש העיר דאז, ישראל רוקח. את מוסך המטוסים שיכנו במבנה של תחנת רדינג הסמוכה.

הפצת התצלומים בחו"ל פסקה בעקבות הצנזורה שהטיל השלטון הבריטי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך ויסנשטין המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות, שביססו באמצעותם את מערכת ההסברה המגמתית בה נקטו. מעט מאוד תצלומים של כלל הצלמים היהודים שפעלו באותה תקופה, מתעדים את הקונפליקט היהודי-ערבי ואת המאבק המר שניטש בין שני העמים. עמדתם של מפרסמי התצלומים, ולעיתים גם של יוצריהם - שהיו בעצמם קורבנות רדיפה באירופה - תאמה את אסטרטגיית התעמולה שהנחו ראשי הממסד הציוני ומנהיגי מפלגות הפועלים.

הצילום המגויס שיקף את תדמיתה של חברה יהודית נאורה ומודרנית, והציג את כל ה"אחרים" כמי שיוצאים נשכרים מהקדמה ומהתנאים החדשים שנוצרו בארץ. כותרי הנושאים שעל פיהם מסודר הארכיון של ויסנשטין מצביעים על מגמה זו, שהייתה נפוצה באותו הזמן: "הגנה", "ממשלה ומדינה", "עולים חדשים", "התיישבות", "מכוני מדע", "עבודה", "תעשייה", "תחבורה", "חקלאות", "אדריכלות", "תרבות"; וגם "תל אביב והסביבה", "חיפה", "ירושלים", "עמק יזרעאל", "עמק זבולון", "דרום יהודה", "אזור ערבי", "טיפוסים", "אישים" וכו'. ויסנשטין וצלמים אחרים שמומנו על ידי הקרנות, שאפו להציג את רגעי השיא של העשייה הציונית, את הבנייה, גאולת הקרקע וההתיישבות. עיקר מטרתו של הצילום המוזמן היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההרואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שצילם ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותויקו בארכיונו. הערך המוסף של אותם תצלומים שלא ראו אור, נוצר במהלך השנים בקונטקסט של ראייה פרספקטיבית כוללת, שרק הזמן מאיר את דקויות משמעויותיה.

חירות יצירתית הייתה נדירה בשנות התהוותה של המדינה, למרות השפעות המגמות האוונגרדיות מגרמניה והשפעות הריאליזם הסוציאליסטי של הצילום הסובייטי על רוב הצלמים שהגיעו מאירופה והיו כבר בעלי סגנון אישי מגובש. בגלל הקרנות, שסיפקו את מירב העבודה, לא נתאפשרה יצירה עצמאית משוחררת מהמטרות הלאומיות שהיו צו השעה, ותצלומים רבים שלא תאמו את רוח התעמולה אף נפסלו. גם בעניין זכויות יוצרים התנהל מאבק מתמשך בין הצלמים לקרנות. ויסנשטין עמד בראש המאבק שניהלו הצלמים באשר לבעלותם על הנגטיבים, שהופקעו מידם בעת רכישת תצלומיהם. מאבקים מסוג זה היו מנת חלקם של צלמי אותה תקופה, והיו כאלה שנכנעו בלית ברירה לתקנות שקבעו הקרנות, על אף מודעותן של אלה לחוקי זכויות היוצרים. בנוסף לכך, חרף נהייתו אחר הזרם הפוטו-ז'ורנליסטי, נאלץ ויסנשטין לוותר בשלב מאוחר יותר על תעודת העיתונאי שלו, משלא נתאפשר לו לשלב את עבודתו העיתונאית בניהול בית עסק עצמאי לצילום.

ויסנשטין עסק בכל תחומי הצילום שהשוק המקומי הציע: הוא עבד כמומחה לצילומי פשע עבור בתי המשפט, צילם תצלומי תדמית שהוזמנו אצלו על ידי ההסתדרות ומוסדות ציבור אחרים, תיעד את דיוקניהם של פוליטיקאים ואישי ציבור, סיקר עבור הממסד הפוליטי את פעילויותיו, הרבה לצלם את המפגשים והאירועים בבית "דבר", את האירועים ההיסטוריים של טקס הכרזת המדינה ואת ועדותיה השונות של הממשלה הזמנית, הוא צילם עבור צה"ל - בעיקר מצעדים צבאיים, תערוכות וביקורי דיפלומטים, את תיאטרוני "המטאטא","הבימה ו"הקאמרי", את האופרה ששכנה בסמוך לצלמניה, את מכון וייצמן, מועצת התעופה, חברת החשמל, השירות הבולאי, מוזיאון ארץ ישראל והחברה לחפירות ארץ ישראל.

הוא עבד באמצעות משרדי פרסום שונים עבור חברות ממשלתיות ומסחריות: "יצהר", "המשביר המרכזי", "עלית", "ויטה", "אמקור", "תלמה", "אמישראגז", צמיגי "אליאנס", החברה לתיירות; הוא עסק בצילום טכני ובצילומי אופנה, אך אהבתו הגדולה ביותר הייתה לנופי הארץ, אותם תיעד בכל הזדמנות (תקופה מסוימת אף עבד כמדריך תיירים וניצל את הטיולים שהנחה למטרות צילום). בנוסף לכל אלה סיפקה הצלמניה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. תצלומיו של ויסנשטין החלו להופיע על גבי בולי דואר, הודפסו על שטרות כסף, זכו בפרסים שונים ובתעודות הוקרה והוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. ויסנשטין הקפיד הקפדה יתירה על איכות תצלומיו בכל נושא ותחום בו נגעה ידו, לפיכך השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושאי תצלומיו. הוא עבד עם ה"רוליפלקס", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהן היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים עשה במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.

בקיץ 1939, עם שוך המרד הערבי, פרסמו האנגלים את "הספר הלבן", שעורר תסיסה ביישוב היהודי. תל אביב הפכה למוקד המאבק בחוקים שבאו לשים קץ להצהרת בלפור. ב-28 באוגוסט הגיעה לחוף תל אביב אוניית העולים "פאריטה", שעלתה על שרטון מול רחוב פרישמן, וב-2 בספטמבר, יום אחד בלבד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעה אוניית העולים "טייגר היל". המלחמה עצרה זמנית את המאבק בשלטון המנדט ורבים התגייסו לצבא הבריטי. כל האירועים תועדו במצלמתו של ויסנשטין.

בסתיו 1940 הפציצו מטוסים איטלקיים את תל אביב. רבים עזבו את העיר, ביניהם גם רודי ומרים, שנישאו בשנה זו ושכרו לעצמם דירת חדר עם מטבח משותף בהרצליה. רודי נהג להגיע לתל אביב על אופנועו מדי יום. באותה שנה, פתח את הצלמניה "פרי-אור", יחד עם שלושה שותפים. במהלך השנים התפרקה השותפות בהדרגתיות, והזכויות הבלעדיות עברו לידי בני הזוג ויסנשטין.

בנסיעות בין הרצליה לתל אביב, בתחילת שנות הארבעים, צילם ויסנשטין גם מראות שקלטה עינו על אם הדרך, כמו ערבי חורש עם גמל ב-1942, ומאוחר יותר, ב-1946, שני חורשים עבריים עם סוסים. המראות הפסטורליים נמוגו עם הזמן, אך תועדו ותויקו בארכיון שהלך ותפח. בשנים אלה המשיך לתעד את העיר, את ביקורי הלורד הרברט סמואל, את מצעדי "יום הצבא" הבריטי, ואת הקונצרטים של הפילהרמונית לכבוד חיילי הבריגדה.

עם תום מלחמת העולם, התעורר שוב וביתר שאת המאבק היהודי במנדט הבריטי, אך במקביל למתיחות ששררה בעיר בשנות הארבעים, פרחו בה חיי התרבות והווי בתי הקפה. ב-29 בנובמבר, 1947, המתינו תושבי העיר בחוצות להכרעת ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ. למחרת כבר ניצב ויסנשטין עם מצלמתו בכיכר מוגרבי, מנציח את פרצי השמחה וריקודי ההורה. המלחמה שפרצה עם בוא ההכרעה הייתה בלתי נמנעת. לאחר חודשי מאבק מר של ערביי יפו וכפרי הסביבה, נכבשה יפו ב-13 במאי, 1948. אחרוני האנגלים עזבו את המקום, כוחות ההגנה שנכנסו אליה גידרו את העיר, ויפו הוכרזה כאזור צבאי מוגן. לאחר תקופה קצרה של ממשל צבאי היא הועברה במהלך 1949 לשלטון אזרחי. זמן מה לאחר מכן סופחה יפו לשטח השיפוט של עיריית תל אביב. ב-1948 נותרו ביפו כ-5 אחוזים בלבד מכלל תושביה הערביים קודם לכן. ביום בו נכנעה יפו, קיבל ויסנשטין הזמנה רשמית להגיע למוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד 16, שם התקיים למחרת היום, ב-14 למאי, 1948, בשעה 16:00, מושב הכרזת העצמאות. הוא נתבקש לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. כמו כן נתבקש להגיע בבגדי חג כהים. הוא היה צלם הסטילס היחיד שהוזמן לצלם את הטקס (טענה שהוויכוח עליה נמשך עד היום), והתמונות ההיסטוריות נתפרסמו בעולם כולו. כשיצא מבניין המוזיאון עם תום הטקס צילם ויסנשטין את הקהל הרב שציפה ברחבה, כשבשורות הראשונות מופיעים הצלמים שנשארו בחוץ ומצלמותיהם בידיהם. למחרת היום כבר הופצצה תל אביב על ידי מטוסים מצריים.

ויסנשטין לא צילם מלחמות, ושמר על ריחוק ממעורבות פוליטית מובהקת. עד שסופחה יפו לתל אביב, לא נמצא משום מה בארכיונו תיעוד מהווי חייה של יפו הערבית שלפני קום המדינה, על אף סמיכותה למקום מושבו. ב-1936 צילם ויסנשטין להנאתו אקזוטיקה של הווי ערבי בירושלים.

ב-1938 צילם את שכניה הערביים של חניתה, בבואם לברך את העולים לקרקע. ב-1942 הוזמן לצלם את הכפר הערבי השכן שסיפק מים לקבוצת דורות שבדרום. בשנות החמישים הרבה לצלם תמונות שנגעו באינטראקציה בין הממסד הישראלי לתושבים הערביים של נצרת, לוד, רמלה, חיפה, הגליל, באר שבע והנגב. התצלומים המוזמנים נועדו להציג את הדו-קיום ששרר כביכול בין הערבים לרשויות ולמתיישבים היהודיים. לאחר מלחמת ששת הימים צילם ויסנשטין תמונות נוף ודמויות בבית לחם, בית ג'אלא, שכם, חברון ויריחו. עם סיפוחה של יפו לתל אביב, צירף את יפו לרפרטואר ארכיונו, תחילה בתצלומי ההרס של העיר לאחר הכיבוש, ולצדם את תיעוד כיליונה המוחלט של שכונת מנשייה הסמוכה. הוא שב לצלם במקום לרגל חגיגות השנה הראשונה של העולים החדשים שהשתכנו ביפו, וכן עם תחילת עבודות הבנייה העברית במנשייה המחוקה. מאוחר יותר צילם את החפירות הארכיאולוגיות ביפו, את בית הקברות שלה, את אסיפות המפלגה הקומוניסטית, את ערביי העיר שהצטרפו להפגנות האחד במאי, ובעיקר את הפן הרומנטי-מסתורי של העיר העתיקה על כנסיותיה וסמטאותיה, המסגד, כיכר השעון, הדייגים לעת ערב ורצועת החוף. כמו כן הרבה לצלם את תל אביב ממקום עומדו ביפו, ואת יפו מכיוון תל אביב.

באפריל 1950 כבר היה שמה הרשמי של העיר שהלכה וגדלה, תל אביב-יפו. מדיניות הצנע שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה עקב העלייה ההמונית וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צמצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. הקיצוב במצרכים שנקבע על ידי הממשלה, ותופעות הלוואי שנוצרו עקב המצב, תועדו מזוויות ייצוג שונות בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום של דב יוסף - שר האספקה והקיצוב - נואם בבית "דבר", וכלה בשביתת עובדי הפלדה, בחירות, הפגנות, מעברות, שוק מחפשי העבודה ברחוב אלנבי פינת המלך ג'ורג', דורשי עבודה בלשכות, חנויות לאספקת מצרכי מזון בהקצבה, אסיפות מפלגתיות, עבודות דחק, ובנוסף לכל אלה גם תופעות טבע כמו השלג שנחת על תל אביב ב-1950, והשיטפונות העזים ששטפו את העיר שנה לאחר מכן. עם זאת משופע ארכיונו בתצלומי עשייה בלתי נלאית משנות החמישים, כמו סלילת כבישים מסיבית, בניין, תעשייה, חנוכת תחנת הרכבת בתל אביב, פתיחת הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה, וכן אירועי תרבות לרוב, קונצרטים של הפילהרמונית עם גדולי הסולנים והמנצחים מחו"ל, תצוגות אופנה, פתיחת מוזיאון תל אביב ע"ש הלנה רובינשטיין ועוד.

ב-1959 חגגה תל אביב את יובלה. העיר שינתה את פניה במהירות. עוד בסוף ימיו של המנדט הבריטי פורקה מסילת הרכבת הדרומית לעיר, שפעלה מאז השלטון העותומני, ונראתה בלב

תל אביב כשחצתה את נווה צדק, רחוב הרצל, נחלת בנימין, רחוב אלנבי, דרך פתח תקווה ורחוב הרכבת, בדרכה מיפו לירושלים. בשנות השישים נסגרו נמלי תל אביב ויפו. גימנסיה הרצליה ויתר בתי "אחוזת בית" הסמוכים, כולל בית "אחד העם", פינו את מקומם לטובת מגדל שלום ותכנון הכבישים החדש. קו הים הלך ונסתתר, מלונות ענק ובתי קומות צצו בכל העיר, על הבתים הישנים קפצה זקנה, "העיר הלבנה" לבשה אפור. בתי עסק רבים ובתי הקפה של מתחם אלנבי ורחוב הירקון ננטשו לטובת רחוב דיזנגוף, מרכז העניינים עבר צפונה, וכולם הלכו "להזדנגף". שכונות חדשות נבנו, אוניברסיטת תל אביב התפתחה והייתה למוסד עצמאי הגדול מסוגו בארץ, לצידה הוקם מוזיאון הארץ וסביבם הלכה ותפחה רמת אביב על כל שלביה. נפתח היכל התרבות – משכנה הקבוע של הפילהרמונית, התיאטרון הקאמרי התמסד, נבנו גורדי שחקים, העירייה עקרה למבנה החדש בכיכר מלכי ישראל, בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק השתכן המוזיאון לתולדות העיר, הוכשר והוקם פארק הירקון ועוד כהנה וכהנה.

ביפו הוקם המוזיאון הארכיאולוגי לתולדות העיר והאזור, אך היא איבדה כליל את צביונה הקודם במסגרת "תכנון עירוני" מגמתי, שכלל את פרויקט שיחזור העיר העתיקה והפיכתה לקריית אמנים ואתר תיירות ובילוי, סגירת הנמל המסחרי שהוסב למתחם מסעדות ובידור, וכן הרס שיטתי של בתי יפו הזנוחים בכלל ושכונות עג'מי וג'בלייה בפרט, ומאוחר יותר בנייה חדשה ומסוגננת ב"רוח" העיר הערבית, למשתכנים חדשים בעלי אוריינטציה מערבית.

ברחוב אלנבי המתעקל אל הים נפתחו מיני עסקים חדשים, כיכר מוגרבי שידעה ימים רוגשים וסוערים ובניין הקולנוע שהיה מרכז חיי התרבות של העיר נמחו מעל פני האדמה, כיכר הרברט סמואל נשתפצה עם הזמן אך נותרה זניחה למדי בנוף הכללי, מרכזי ההתרחשויות של פעם העתיקו את מקומם. רק הצלמניה של רודי ויסנשטין נותרה על מקומה, כעין תזכורת לזמנים אחרים, בהם רחשו סביבה פעמי לב העיר. הזמן שחלף רק חידד בתודעתו של ויסנשטין את ערך השימור, הרישום ותפעול הארכיון אותו ניהל ועליו המשיך לשקוד בכל רגע פנוי. התיעוד הכרונולוגי המוקפד נעשה בשפה הגרמנית. מרים ויסנשטין עוסקת עד היום בתרגום האינפורמציה הכתובה לעברית בדפים המקבילים שבגוף מחברות הרישום, לצד המשך מלאכת הדפסת התשלילים והדבקתם בקלסרים ממוינים לפי נושאים. עיון מקיף בארכיון של ויסנשטין ממחיש את היותו פוטו-ז'ורנליסט בנשמתו. עשרות אלפי סדרות צילומיות, ערוכות בסדר מופתי, בכמויות שמספרן עולה בשנות החמישים ומגיע לשיא תפוקת יצירתו; משנות השישים ואילך חלה ירידה בכמות הסדרות, אם כי עדיין מדובר באלפים רבים. ויסנשטין, שהיה מיודד עם אברהם סוסקין, משמר בארכיונו תצלומים רבים שצילם סוסקין בראשית ימיה של תל אביב. בערוב ימיו הציע סוסקין את ארכיונו למכירה, אך ויסנשטין, לדאבון ליבו, לא הצליח לגייס את הסכום (הצנוע) שביקש סוסקין בתמורה לתשליליו.

הארכיון הגדוש של ויסנשטין נדיר בהיקפו ומכיל רבדים של היסטוריה מקומית, שהקריאה בהם מחלחלת תדיר אל בין השיטין. הוא ועמיתיו הצלמים בני דורו תרמו, אולי בלי משים, להבנת תנאי קיומה של חברה בהתהוות, לזיהוי מרכיבי החוויה והזהות המקומיים, ולקליטת המשמעויות העולות מן ההקשרים שבין מציאות חברתית פוליטית מגויסת ומנותקת, לבין מציאות עכשווית פתוחה למגמות של גלובליזציה ותקשורת המונים. ובאשר למקומו של הצילום בכללותו, הרי שעבר כברת דרך ארוכה עד שהתקבל והופנם אל תוך הפרקטיקות האמנותיות המקובלות, עם זאת, עדיין לא קיבל הצילום שנעשה בארץ בשנות התהוותה של המדינה את הרלוונטיות המוענקת למדיום היום, ואת ההכרה התרבותית הראויה לו.

הצלמניה שהותיר מאחוריו רודי ויסנשטין מגוללת בפנינו פרקים ממציאות שעדיין מזמינה פענוח, ומזמנת לנו מסע בזמן, במקום שבו עמד הזמן מלכת.